כבר הרבה פעמים הממשלה ניסתה להגדיל את כמות הנוסעים בתחבורה הציבורית ולעשות צדק באמצאות מדיניות מחירים צודקת. הפעם, המחיר עולה ברמה מסוימת לקבוצות מסוימות באוכלוסייה ויורד לקבוצות אחרות, אבל בסך הכל, רמת הסבסוד הממשלתי עולה ל 90% ורק 10% מהמחיר ישלם הציבור. במדינות הנחשבות כחלק מ"המערב" ממוצע הסבסוד הוא 50%.
כמובן שהסבסוד הממשלתי מגיע חלקית מהמיסים שאותם משלם הציבור. אבל, הממשלה דאגה שאלה עם פחות כסף - ישלמו רק שני שליש, חצי מהמחיר או בכלל ייסעו בחינם. ככה זה לגבי 80% מהאזרחים, רק 20% משלמים מחיר מלא. ו ה 80% שמשלמים פחות או לא משלמים בכלל על הנסיעה בתחבורה הציבורית, הם גם אלה שמשלמים פחות או לא משלמים בכלל מיסים. והפעם זה ילך ממש לפי רחובות ושכונות עם פחות כסף ולא לפי עיר.
כל הכבוד, ממש ממשלה קומוניסטית, לפחות בנושא הזה.
אבל, נראה שדווקא המחיר מציק פחות לשכבות עם פחות כסף בישראל כי לפחות לפי ויינט "מעט מאוד אנשים נרשמו בפועל להנחות עד היום". עוד סיבה לתופעה הזו היא שכנראה בישראל, השכבות עם פחות כסף, הם לא כל כך בעולם הדיגיטלי, וכדי לקבל את ההנחות צריך להשתמש בזה. אם הבעיה הייתה במחיר, ישראל הייתה אחת האלופות באחוז משתמשי התחבורה הציבורית בעולם. בפועל זה ממש לא כך ויותר ההפך.
נראה שבישראל גם ככה המחיר נמוך, הבעיה היא יותר בהעדר העדפה לתחבורה ציבורית ושרות נמוך יותר מאשר במדינות אחרות. צריך יותר מסלולים נפרדים לתחבורה ציבורית, תדירות גבוהה יותר, יותר נהגים. לדוגמה, בקרית אתא שם אני גר, האוטובוסים נוסעים לעיתים תכופות אבל הם נתקעים קבוע ברחוב בנעמי, כי המכוניות החונות לא נותנות לעבור ל 2 אוטובוסים זה לצד זה והדבר כמעט תמיד הכרחי כי כמעט תמיד יש אוטובוס הנוסע בכיוון ההפוך. ואולי גם הממשלה צריכה להבין שלא כולם אוהבים סמארטפונים ואפליקציות וגם לא לכולם יש אותם, במיוחד בשכבות אשר להם מגיעה ההנחה.
הכמות העצומה של אזורי הנסיעות והכרטיסים מכבידה על האנשים. לא קל להבין איך וכמה לשלם במיוחד למי שנוסע למרחקים ארוכים.
לשיפור, מציע את הנקודות הבאות:
1) לחלק את כל הארץ ל 4 אזורים:
צפון - כל האזור צפונית לחדרה.
מישור החוף - כל מישור החוף מחדרה ועד אשקלון.
מרכז - ירושלים והסביבה.
דרום - כל האזור מבאר שבע ודרומה.
2) להשאיר לכל אזור רק 2 סוגי כרטיסים: חופשי יומי ב 15 שקל וחופשי חודשי ב 150 שקל. סך הכל, לכל מדינת ישראל - 8 סוגי כרטיסים.
3) את הכרטיסים למכור בכל החנויות הגדולות ולבדוק באמצעות פקחים - הנהגים לא צריכים להתעסק עם זה. את החופשי יומי לעשות מנייר ואת החופשי חודשי מקרטון.
4) הכרטיסים צריכים להיות תקפים לכל סוגי התחבורה הציבורית וצריכים להיות אחידים לכל קבוצות האוכלוסייה מגיל 12 ומעלה. בני/ות פחות מ 12 נוסעים/ות בחינם.
5) כדי להבין איך לחלק את הרווחים בין הסוגים השונים של התחבורה הציבורית אפשר לבדוק באמצעות הפקחים וסקרי קהל כמה נוסעים בשנה בסוג זה או אחר של התחבורה הציבורית לעשות בדיקות איכות. זה יהיה יותר צודק ממה שקורה עכשיו, כי עכשיו לדוגמה ברכבת משלמים כמעט תמיד כי צריך לעבור דרך המכונה כדי להיכנס לתחנה, ואילו באוטובוס חצי מהאוכלוסייה נוסעת בחינם במיוחד בקווים עם פחות פקחים.
היתרונות:
1) אף אחד לא ישלם יותר מידי, כי אפילו אדם שגר בנהריה ועובד בתל אביב וצריך לנסוע ברכבת, אשר היום משלם כ 650 שקל בחודש, ישלם רק 300. רוב האנשים ישלמו רק 150 בחודש, שזה סביר גם לשכבות האוכלוסייה עם פחות כסף.
2) למדינה יישאר כסף כדי לשלם לנהגים ולשפר תחבורה ציבורית כי רוב האוכלוסייה הנוסעת בתחבורה הציבורית נוסעת יותר מ 10 ימים בחודש, ולכן תקנה חופשי חודשי, והיתר חופשי יומי. חופשי יומי יקנו בעיקר לצרכים כמו נסיעה משפחתית מחיפה ל לונה-פארק באזור גוש דן.
3) יהיו פחות פליטות גזי חממה כי סקטור הנייר ,אפילו עכשיו, אחראי ל 1.3% מהפליטות ואילו הסקטור הדיגיטלי ל לא פחות מ 3.4%. חשוב מכך הוא שנייר אפשר וצריך לייצר לא מעצים אלה מטקסטיל ישן, פסולת חקלאות וכדומה.
4) לא יהיה בלבול עם כל אזורי הנסיעה והקבוצות השונות. יהיו בסך הכל 8 סוגי כרטיסים, שיוכלו להיכנס לעמדת מכירה אחת בסופרמרקט.
5) זה יעודד אנשים לעבוד, ללמוד באזור שהם גרים בו מה שיעודד את העצמת הפריפריה וגם יוריד את הפליטות מהתחבורה.
6) יהיו פחות בעיות עם אנשים שאינם רגילים לאפליקציות, רגישות לקרינה וכיוצא בזה.
כתב: אלכסנדר סעודה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה